חודש: ספטמבר 2018

בס"ד,                                                                                        ‏כ"א תשרי, תשע"ט

‏‏‏30 ספטמבר, 2018

דרשת ע"ש חוה"מ סוכות תשע"ט

מורי ורבותי,

קהל קדוש ונכבד!

א. צדיקים, בינוניים ורשעים.

נרעשנו ונפעמנו מימי הדין של ראש השנה, איבדנו פעימה מלבנו בשעת הנעילה ביוה"כ, ועתה אנו ניצבים לפתחו של  ליל שימורים ארוך, מפרך וקריטי של ליל הושענה רבה, בדיוק יממה לפני חג שמחת התורה.

אם כן מתבקשת השאלה : מתי בדיוק אנו נידונים ? ובשביל מה שדה המכשולים הזה של חוסר הוודאות ?

אומרים חז"ל במסכת ראש השנה כי הצדיקים נידונים ביום ראש השנה ! הבינוניים ביום כיפור ! ואילו הרשעים בליל הושענה רבה !  אם כן מדוע לא ידונו כולם ביחד ביום השנה ? ומשיבה הגמרא וטוענת, ע"מ לאפשר שהות לבינוניים ולרשעים לשוב בתשובה.

וכי יש מי בינינו אשר יודע לאיזו קבוצה לשייך את עצמו ?

נמשיך ונקשה ? אם כן מדוע לא יידונו הבינוניים והרשעים ביחד ביום כיפור, ובסיום עשרת ימי התשובה?

ובנקודה זו עלינו להעריך ולהוקיר את תורתנו הקדושה, עד כמה היא יורדת לנפש האדם וחפצה בטובתו. כמו לדוגמה אם נשאל, לפי הפשט בוודאי, מדוע חג שמחת תורה חל דווקא יום אחרי יום הושענא רבה ? אלא ללמדנו מסר חשוב, עד כמה הקדב"ה מוקיר את השבים אליו בכל לב, ולו ע"מ לאפשר להם להזדכך עוט קמעה, למען ישובו אליו. הקדב"ה חפץ להותיר להם פתח עוד הזדמנות נוספת.

אומר רבי שמעון בר יוחאי, אפילו ייחתם גזר דינו של הרשע ב"מ לחובה, בחצות לילה של ליל הושענה רבה. במידה ויעשה תשובה שלימה עד למחרת יום הושענה רבה עד תפילת הכתר דמוסף, ייקרע גזר דינו וימחלו לו מהשמיים על כל עוונותיו.

זהו סדר הדין של צדיקים בינוניים ורשעים, וזוהי אם כן אחי ורעי, כוחה של התשובה !

ב. מסירות ואהבת משה רבינו לעם ישראל

ובעניין נוסף, פותחת הפרשה במילים : " וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל ". אלו הן הם המילים אשר פותחת בהן הפרשה שנקרא בחג שמחת התורה. מדוע בוחרת תורתנו הקדושה לפתוח את הפרשה והברכה דווקא בעניין זה של הברכה והמברך ?

אלא שמביא הצדיק ר' אברהם סבע בספרו צרור המור ומסביר, כיוון שהקדב"ה בישר למשה רבנו :  " ושמה לא תבוא " !  לאחר 40 שנה של של לכתם במדבר, בהנהגתו ובהשגחתו של הרועה הנאמן הלא הוא משה רבינו, מודיע לו ה' יתברך כי לא יזכה להיכנס לארץ ישראל ביחד עם שארית צאנו עם ישראל. זאת ומשום שלא זו בלבד שבני ישראל חטאו, אלא אף גרמו לו לחטוא בהכעיסם אותו במי מריבה. עם כל התלונות שהלינו על הבורא, וכפרו בטובה אשר גמלם. כמאמר הכתוב : " ויתעבר ה' בי למענכם לאמור …".

מאמר הכתוב הוא שבפועל, הם לבסוף אשר גרמו לו לחטוא, ולא להיכנס לארץ.  בסופו של יום בני ישראל אשר הבעירו את הבערה אכן נכנסו לארץ, ואילו הוא נותר בחוץ ? במצב שכזה, היינו לכאורה מצפים ובאורח סביר, שמשה יבוא עימם חשבון על שגרמו לו לרעה הזו, ויטור להם כעסו לנצח, וכתוצאה מכך בוודאי שגם יסרב לברכם.   אך לא מנהיג ורועה נאמן כמשה רבינו. משה רבינו מעדיף לזנוח את צרכי עצמו, ובשפתנו המדוברת את האינטרסים האישיים שלו. על כך מכנה אותו הכתוב :      " משה איש האלוהים "!  בזכות ולא בחסד.  משה רבינו מחובר אך ורק לעולמות העליונים,   ומנותק לגמרי מחשבונות העולם הזה.  תוך כדי רתימת רצונו היחיד  והוא טובת עם ישראל בלבד !  אשר על כן,  אחי ורעי, סמך הכתוב לכאן את הפסוק :  " וזאת הברכה אשר ברך משה… את בני ישראל לפני מותו ". בא הכתוב להורות לנו, על מעלתו, אצילותו, קדושתו ומסירות נפשו של משה רבינו עליו השלום ולמען עם ישראל.

מכאן אחי ורעי, עלינו להתבונן בעצמנו ללמוד ולהפנים, כמה חשובה הסליחה, והדבקות במטרה, וניקח דוגמה מאבותינו הקדושים.

גולת הכותרת של דרשה זו, והמסר הוא כי כאשר האדם מודע לעלילה, על כי ועל שום מה נשלח וירד לעולם השפל הזה ובאיזה שליחות ? יהיה מצבו וביצועיו שונים בתכלית ובמהות.  זאת ועל מנת למלא משבצת אחת אישית שלו, אשר אף אדם אחר לא יוכל למלאה, משבצת אחת בחשבונותיו העלומים של בוראנו.  אשר דבק בה במשבצת זו במטרה להשלימה ובאמונה רבה. אז ורק אז יוכל לצלוח ובקלות ללא קושי ומכשול, את מסלול הניסיון הזה בעצם תפקודו בעולם. כמו גם לזהות כל עיכוב, פיתיון ומוקש המנסה להסיט אותו מדרך הישר אשר הקדב"ה הטווה לו על פי תורתנו הקדושה, למען ילך בה.

ג. כל התורה מקשה אחת

ולסיום, מוסיף ודורש הצדיק על המילים : " וזאת הברכה ", בהא הידיעה !  זאת הברכה הברכה המיוחדת הזו, היא המשכה הישיר של ברכת יעקב לבניו לפני מותו, וקשורה אליה. כך שכל ברכותיו של משה היו מעין ברכותיו של יעקב. שנאמר : " וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב. " איפה שסיים יעקב ברכותיו : " וזאת אשר דבר להם יעקב אביהם", פתח משה ברכותיו במילים :  " וזאת הברכה ". ובאותם מילים אשר סיים משה ברכותיו, כדכתיב : " אשריך ישראל " פתח דוד בתהלים במילים : " אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ".

כל זה בא להורות לנו על מעלת תורתנו הקדושה, שכל דבריה לא זו בלבד שכלולים ושזורים זה בזה, אלא אף דברי נביאינו וחכמינו. כל דברי התורה קשורים כשלהבת בגחלת, ולהכילנו על האושר הטמון בדברי התורה. כמו שנאמר : " אשריך ישראל ", ללמדך שכל ישראל קשורים בתורה כאחד !

בא דוד הוסיף ואמר, אפילו האיש היחידי מאושר בתורה, שנאמר בתהלים : "אשרי האיש…" ואח"כ אמר : " אשרי העם שככה לו…"

יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שכלנו כאחד נשכיל :

לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, את כל דברי תלמוד תורתיך באהבה.

אמן ואמן !!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל". אלו הם המילים אשר פותחת בהן פרשת השבוע. מדוע בוחרת תורתנו הקדושה לפתוח דווקא בעניין זה של הברכה והמברך ?

אלא שמביא הצדיק ר' אברהם סבע בספרו צרור המור ומסביר, כיוון שהקדב"ה הבטיח לאברהם אבינו :  "ושמה לא תבוא" !  לאחר 40 של של לכתם במדבר, בהנהגתו ובהשגחתו של הרועה הנאמן הלא הוא משה רבינו, לא יזכה משה להיכנס לארץ ישראל ביחד עם צאנו עם ישראל. זאת ומשום שלא זו בלבד שבני ישראל חטאו, אלא אף גרמו לו לחטוא בהכעיסם אותו במי מריבה,עם כל התלונות שהלינו על בורא עולם וכפרו בטובה אשר הבורא גמלם. כפי שאמר הכתוב : "ויתעבר ה' בי למענכם לאמור". מאמר הכתוב הוא שבפועל, לבסוף הם אשר גרמו לו לא לחטוא ולא להיכנס לארץ. בסופו של יום בני ישראל אשר הבעירו את הבערה נכנסו לארץ, ואילו הוא נותר בחוץ. היינו מצפים באורח סביר שמשה יבוא עימם חשבון על שגרמו לו לרעה הזו, וינטור להם כעסו לנצח, וכתוצאה מכך בוודאי שגם יסרב לברכם. אך לא מנהיג ורועה נאמן כמשה. משה רבינו העדיף לזנוח את צרכי עצמו, ואת האינטרסים האישיים שלו בשפתנו המדוברת. בזכות ועל כך מכנה אותו הכתוב :   "משה איש האלוהים". משה מנותק מחשבונות העולם הזה, ומחובר לעולמות העליונים, תוך כדי רתימת רצונו היחיד אשר הוא טובת עם ישראל בלבד !  אשר על כך  סמך הכתוב לכאן את הפסוק : "וזאת הברכה אשר ברך משה… את בני ישראל לפני מותו". להורות לנו על מעלתו, אצילותו וקדושתו של משה רבינו עליו השלום.

מכאן אחי ורעי, עלינו להתבונן בעצמנו ללמוד ולהפנים, כמה חשובה הסליחה, והדבקות במטרה. כשאדם מודע לעלילה, והיא כי בא לעולם השפל הזה בשליחות למלא משבצת בחשבונותיו העלומים של בוראנו, הלא הוא אבינו מלכנו. דבק במטרה ומאמין בה, אזי יוכל לצלוח בקלות וללא קושי, ולזהות כל עיכוב המנסה להסיט אותו מהדרך אשר הקדב"ה בתורתנו הקדושה מצפה ממנו לילך בה.

היו ברוכים

הלכות אגידת 4 המינים על פי הסוד כמובא בדברי האר"י הקדוש :

חלק א –

א. חובה על כל איש יהודי,  לרכוש לעצמו ומכספו ארבעת המינים לחג הסכות. לארבעת המינים משמעות מיוחדת וחשובה מאד ברמות שונות, אשר נבאר במאמרים אחרים. כאן אנו נתמקד בהכנתם לנענועים בלבד. מצווה להדר באיכות ארבעת המינים על פי הישג ידו, אך לא יפריז מעבר למה שידו משגת. רחמנא ליבא בעי.

ב. יש לכרוך ארבעת המינים ביחד כאגודה אחת. אשר על כן אין בשום פנים ואופן להשתמש בקוישלך, מעין נרתיק המכיל מספר תאים להנחת המינים השונים בנפרד, יען כי הוא מפריד בין המינים, דבר הסותר את רוח ומטרת ההלכה לאגוד את כולם כאמור. כמו כן אין לקשט את הלולב בסרטים ובדים למיניהם כפי שעדות מסוימות נוהגות, מאותה הסיבה שגם דבר זה יוצר פירוד בין המינים, מה גם שעל הלולב להיות חופשי מכל מה שלא הוא עצמו.

ג. יכין מראש מ 7 ענפי דקל שבע טבעות, לצורך כריכת הלולב, הערבות, וההדסים ביחד ולעשותן כולן אגודה אחת.

ד. יניח לפניו על השלחן את הלולב ב 90 מעלות, כששדרת (גב) הלולב פונה כלפי מעלה.

ה. ייקח את שתי הערבות, וינחם על פי הסדר , האחת מימין ובצמוד לאורך הלולב והערבה השנייה משמאל ובצמוד לאורך הלולב במקביל לראשונה.

ו. ייקח את שלושת ההדסים, ינחם בהתאם בצמוד ומעל ההערבה הימנית והשמאלית, ואת ההדס השלישי יניח מעל הלולב ובאמצע בין שני ההדסים אשר הונחו מעל הערבות.

ז. חשוב מאד להקפיד שכל שלושת המינים : לולב ערבות וההדסים יתחילו מאותה נקודה התחלתית מהבסיס ובאופן שווה.

ח. במידה ואין לו ענף דקל מיותר לצורך הכנת הטבעות, מותר לו לתלוש מלולבו שלו את העלים, ובתנאי שיתנה מראש שהוא תולש את העלים מהלולב לצורך לולב זה עצמו שהוא מכין כאגודה אחת. ויתלוש מבסיס הלולב רק כדי צורכו ולא יותר. אח"כ יחתוך את החלק החשוף של הלולב ואשר נתלשו עליו. זה יעשה רק ובמידה ולא מצא ענף נוסף, דבר שהוא מראש עדיף.

ט. יש להדק את שבעת הטבעות עלי הדקל שהכין מראש, מסביב ללולב הערבות וההדסים יתחיל מלמטה כלפי מעלה. ישתדל לשמור על מרחק אחיד ושווה בין טבעת לטבעת, והכל בהתאם וביחס לאורך הלולב. יתחיל בערך כ 2 ס"מ מבסיס הלולב, ויתר 6 הטבעות למקם בסדר עולה בערך במרחק אחיד האחד מחברו, כך שהטבעת השביעית והאחרונה תמוקם כ 10 ס"מ לפני קצה העליון של הלולב.

י. בכל סדר ההכנה יש להקפיד ולתת את הדעת שלא יפתח חודו העליון של הלולב, יען כי הדבר עלול לפסלו. לולב על פי ההלכה חייבים עליו להיות סגורים בחודו, ולא כפי שנוהגים אנשים או עדות מסוימים לפתחו.

יא. שוב, אין בשום פנים ואופן לכרוך מסביב ללולב חוטים סינתתיים יפים ככל שיהיו.

יב. לולב שהערבות או ההדסים שלו מתייבשים אין ואסור לברך עליהם. לכן ידאג מראש לערבות והדסים להחלפה.

יג. לחלופין, ייקח את שקית הניילון של הערבות, יחתוך אותה בשפתה הצרה העליונה בעזרת מספריים. ימלא מים מהברז לתוך שקית הניילון בערך בגובה 12-15 ס"מ. יחורר נקב כ 3 ס"מ מהשפה העליונה שחתך ובאמצע רוחב השקית. יכול לקשור חבל לצורך תליית השקית על קולב או מסמר. יכניס את הלולב עם הערבות וההדסים המאוגדים לתוך הניילון באופן שבסיס הלולב יהיה טבול במים ביחד עם הערבות וההדסים. יכול לתלות אפילו בסוכה כל השבעת ימים, לעולם לא יתייבשו, יען כי השקית תפעל כחממה, באופן שהלחות בשקית תהיה גבוה ולעולם לא תתייבש אפילו בשמש הלוהטת. הדבר בדוק ומנוסה, כפי שלמדנו מרבנו זצ"ל. למחרת לפני שיברך יטול הלולב על מיניו מהשקית, ועם סיום ההנענועים והברכות, ישיבם לשקית עם המים. יכול להיות שלאחר 3-4 ימים יחסרו המים, אשר על כן ישלים מהברז את החסר.

חג שמח וגמר חתימה טובה

 

 

 

חג האמונה

" וביומא דחדוותא דמלכא כלהן מתכנפי עימה ומשתכחן "

מובא בכתבי הזהר הקדוש, שבחג הסכות כולם מתקבצים עם השכינה הקדושה ושמחים עמה. מי היא השכינה הקדושה ? אין היא גוף אדם או אישה כל שהיא, אלא מוגדרת כקשר הרוחני בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. כאשר בית המקדש היה קיים, היה חיבור תדיר בין עם ישראל לבוראו באמצעות השכינה הקדושה. היה עולה לרגל בחג, מביא ביכורים, או קרבנות בגין חטאו לכהן בבית המקדש ובהתאם למטרת עלייתו לרגל היה לו לרצון. כך שכולם היו שמחים: הקדב"ה, ישראל והשכינה. משנחרב הבית, ומאז ועד עתה אין לנו בית מקדש, מובא בספרים הקדושים כי יצאה השכינה לגלות כפי שיבואר בהמשך בעניין תיקון חצות.

בימי חג הסכות, כאשר עם ישראל יושב בסוכה, מנענע בארבעת המינים ועושה הקפות בבית הכנסת, ומעל לכל שרוי בשמחת החג הוא ומשפחתו, בוודאי שפעולות הללו מעלות ומחזקות את הקשר הרוחני בינו לבין הקדב"ה, ולפיכך כמוגדר למעלה, הפעולות האלו מחזקות את השכינה הקדושה ומשמחות אותה. זו היא משמעות של המאמר הפותח למעלה, שכאשר המלך שמח בשמחת החג, כולם מתקבצים סביב השכינה הקדושה ושמחים עמה. בדברים הללו קיים כאמור רמז לסיבת ותכלית החג ועבודתו.

חג הסכות ניתן לנו על מנת שנזכור ימי צאתנו מארץ מצרים, מגלות לגאולה. אשר על כן נאמר בסכות תשבו שבעת ימים. אם כן מתבקשת השאלה מדוע לא חוגגים אנו את החג בחודש ניסן בסמוך ולאחר חג הפסח על פי הגיון רצף המאורעות ההיסטורי ? אלא שבאופן בסיסי חג הסכות ניתן לנו על מנת שלא נשים מבטחנו במעשה ידינו ובמה שהשגנו בחומריות ובגשמיות, ולא בחומר ובלבנים, ולא בבתים שאנו גרים בהם ומרגישים בטוחים, כמו גם שלא בכל הישגנו הגשמיים אשר מחזקים את גאוותו של האדם במעשה ידיו. אלא מצווה הכתוב לאדם צא החוצה מדעות אלו ומהבונקר הרוחני שאתה מצדד בו ונשען עליו, צא החוצה אל הבלתי קבוע אל הסוכה, מבנה זמני וארעי. אדם הנמצא במדבר יוכל להרגיש את אפסיותו ואזלת ידו מול ולעמת כוחות הטבע האכזריים והחזקים. ואין לנו אלא לשים מבטחנו בהשם יתברך כי הוא המנחה ומוביל את עם ישראל בתכלית הבריאה ואת האדם הפרטי בתוך כך. מצוות החג היא להאמין, וכי אין לנו אלא אבינו שבשמים ושהכל ממנו יתברך. אדון כל המעשיות, אדון כל הבריות, עושה חדשות בעל נפלאות…

כדברי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום כי באחרית הימים, הדבר הקשה ביותר יהיה האמונה. כיוון שתהיה גלות החומר, רדיפה קיצונית חמורה של הגשמיות. האדם יימשך, יתמגנט ויאמין בחומר. בהקשר לכך אומרים חכמינו ז"ל כי תפילה ללא אמונה כמוה כגוף בלא נשמה. כל עבודת השם של האדם במידה ולא מלוות ומונחה על ידי אמונה, כמוה כגוף בלא נשמה. דוגמה לכך מובאת מרבי עקיבא אשר למד 24 שנה תורה. לאחר 12 שנה שלמד תורה ברצף, שב ולמד עוד 12 שנה נוספים אמונה ! לימוד האמונה אינו רק לימוד עיוני מה גם שהוא מלווה על ידיו. אלא שלימוד האמונה צרוף ומצורף בניסיונות.  אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות. ניסיון אחד לא מספיק ? אלא שכל ניסיון היה רצוף בניסיון גבוה וקשה יותר מקודמו. מלווה בסתירות ובחוסר הגיון מצד שכלו של האדם, הכיצד הקדב"ה עושה לי כך ? לכאורה זה לא הוגן ולא סביר. תוך כדי הסתר פנים, פשוט מעל השכל ומעל הבנת האדם. עד שצלח אברהם אבינו את הניסיון העשירי של עקידת יצחק, אז ורק אז נאמר לו ע"י הקדב"ה : "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". וכי הקדב"ה לא ידע מראש שאברהם אבינו יעמוד בהצלחה בניסיון ? אלא שהקדב"ה בוודאי ידע, אלא שעל האדם לחוות ולצלוח את הנסיונות והיסורים ממש. למען  ירכוש לעצמו זכויות לעליה למדרגה הבאה הגבוה יותר, עד שמכניע לחלוטין והורג את יצרו הרע ומבטלו ממנו, כמאמר הפסוק במשי טז : " ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים עמו". מיהו אויבו ? הוא יצה"ר.

אם כן עתה אנו גם מבינים טוב יותר, מדוע עלינו  לקחת אתנחתא מן המירוץ היום יומי, ולשבת בסוכה שבעה ימים, לשבות ממלאכה, לשמוח ולהטות לבבנו באמונה כי הקדב"ה יסלח לנו על עוונותינו ונצא זכאים בדין ביום הושענה רבה עלינו לטובה אמן.

 

הם קנאוני בלא אל, ואני אקניאם בלא עם

מידה כנגד מידה

לאחר שאדם הראשון חטא בעץ הדעת, טוב ורע, גרשו הקדב"ה מגן העדן. מובא במקרא כשגרשו הניח את להט החרב המתהפכת בשערי הגן. למען תשמור החרב על הכניסה ותמנע למי שאינו ראוי ולמי שהתהפך ונטש את הקדב"ה מלשוב ולהכנס לגן. מידה כנגד מידה ! מה הוא האדם חטא וסר מן הדרך שהקדב"ה התווה לו, ובתוך גם התהפך על הקדב"ה, כך סימן לו הקדב"ה כי גם החרב מתהפכת עליו לרעה וכי עליו לעבור ולצאת לגלות.

אם כן התורה באה להזהיר ולסמן לדורות הבאים, לפי שמידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם.          מה שאדם זורע במעשיו, לאחר מכן עתיד לקצור. מה היה על האדם לחפש דווקא באכילת עץ הדעת, בה בשעה שכל עצי הגן היו מותרים לפניו ? אלא שזו דרכו של יצה"ר, להשיא ולהדיח. כפי שטען בפני הקדב"ה : "האישה השאתני ואוכל", השיב האדם לבוראו. בפרשתנו זו, כאשר מבקש משה רבינו לסכם ולעשות חשבון נפש עם הדורות שעברו, ולמען הזהיר את הדורות הבאים, מבקש הקדב"ה להסתיר פניו, למען יראה כיצד עם ישראל יתנהג באחרית הימים. הסתר פנים זה אינו מוחלט, אלא כעושה עצמו כמי שאינו רואה ואינו שומע. בדומה לילדים קטנים שעושים מעשה שטות, ומוריהם עושים עצמם כלא רואים. כמתעלמים, גם למען לא להגיב, כי לא יתכן אם יראו ולא יענישו. לעולם השגחתו של הקדב"ה על הבריאה הנה תדירה, ובפרט על עם ישראל ועל כל יחיד ויחד מעם ישראל. אלא שהקדב"ה מבקש להותיר פתח, ומצפה כי יעשו תשובה באחרית הימים עת הצרות והיסורים ירבו.

זאת יען כי הם דור תהפוכות המה, ומתהפכים במעשיהם כלהט החרב המתהפכת, "בנים לא אמון בם". כיוון שהם לא יציבים בנאמנותם לקדב"ה, בהיותם עובדים אלוהים אחרים, הדיבר הראשון בעשרת הדברות : "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" ! האלהים האחרים בכל דור ודור פושטים צורה ולובשים צורה אחרת, לפי מכת הדור. בדורנו זה האלהים האחרים הנם הכסף והזהב, הגשמיות אשר לשמם האדם מוכר את כל ערכיו, ומכלה את שנות חייו הקצרים להבל וריק. אך עדיין אומר הכתוב כי יש תקווה. באותה המידה שהתהפכו עליו על הקדב"ה ואמצו להם אלהים אחרים, כך גם עתידים להתהפך ולהתחרט  על מעשיהם, ולשוב אליו לעתיד לבוא.

כך משה רבינו בא חשבון עם עם ישראל, ומטיח בהם ומאשימם, כי למעשה עם ישראל נטש את הקדב"ה ללא כל חלופה. ללא אל חלופי, מה גם שאין לקדב"ה חלופה. שנאמר : "וקנאוני בלא אל, ואני אקניאם בלא עם". כמו שהם : "כעסוני בהבליהם", אף אני  : " בגוי נבל אכעיסם". שוב מידה כנגד מידה. כך ניתן להתבונן בכל הפרשה כיצד הקדב"ה משיב לעם ישראל במידה כנגד מידה על מעשיהם. הוא עשה אתם טוב, והם גמלוהו ברע ובכפיות טובה. הקדב"ה האכילם לחם אבירים, הוא המן. מזון דק ומזוכך, על מנת שיהיו מסוגלים רוחנית לקבל ולקלוט את התורה, והם העדיפו לאכול בשר ושומנים, דבר שהעכיר והאפיל שכלם, כמו שנאמר : "שמנת עבית כסיתה ותשכח אל מחוללך".

"קנאוני בלא אל" אמר ה'  : "ואני אקניאם בלא עם", וכנגד "כעסוני בהבליהם" אמר : "בגוי נבל אכעיסם".

הלכה למעשה, אם נתבונן היום בהווייתנו, לכאורה עם ישראל הגיע לרמות על, אשר אולי היה בימי קדם בתקופת המלך שלמה. מרבית אומות העולם בימינו מעריכים ומקנאים בנו על הישגנו המרובים בתחומים שונים בשנות מעטות יחסית מאז שוב עם ישראל לארצו. אך אנו ממש מוטרדים ומאוימים מדרום, ממזרח ומצפון. וממי ? מאותם נבלים אשר הם למעשה לא מוגדרים כעם כלל, כמאמר הפסוק : ואני אקניאם בלא עם !!!