"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל". אלו הם המילים אשר פותחת בהן פרשת השבוע. מדוע בוחרת תורתנו הקדושה לפתוח דווקא בעניין זה של הברכה והמברך ?
אלא שמביא הצדיק ר' אברהם סבע בספרו צרור המור ומסביר, כיוון שהקדב"ה הבטיח לאברהם אבינו : "ושמה לא תבוא" ! לאחר 40 של של לכתם במדבר, בהנהגתו ובהשגחתו של הרועה הנאמן הלא הוא משה רבינו, לא יזכה משה להיכנס לארץ ישראל ביחד עם צאנו עם ישראל. זאת ומשום שלא זו בלבד שבני ישראל חטאו, אלא אף גרמו לו לחטוא בהכעיסם אותו במי מריבה,עם כל התלונות שהלינו על בורא עולם וכפרו בטובה אשר הבורא גמלם. כפי שאמר הכתוב : "ויתעבר ה' בי למענכם לאמור". מאמר הכתוב הוא שבפועל, לבסוף הם אשר גרמו לו לא לחטוא ולא להיכנס לארץ. בסופו של יום בני ישראל אשר הבעירו את הבערה נכנסו לארץ, ואילו הוא נותר בחוץ. היינו מצפים באורח סביר שמשה יבוא עימם חשבון על שגרמו לו לרעה הזו, וינטור להם כעסו לנצח, וכתוצאה מכך בוודאי שגם יסרב לברכם. אך לא מנהיג ורועה נאמן כמשה. משה רבינו העדיף לזנוח את צרכי עצמו, ואת האינטרסים האישיים שלו בשפתנו המדוברת. בזכות ועל כך מכנה אותו הכתוב : "משה איש האלוהים". משה מנותק מחשבונות העולם הזה, ומחובר לעולמות העליונים, תוך כדי רתימת רצונו היחיד אשר הוא טובת עם ישראל בלבד ! אשר על כך סמך הכתוב לכאן את הפסוק : "וזאת הברכה אשר ברך משה… את בני ישראל לפני מותו". להורות לנו על מעלתו, אצילותו וקדושתו של משה רבינו עליו השלום.
מכאן אחי ורעי, עלינו להתבונן בעצמנו ללמוד ולהפנים, כמה חשובה הסליחה, והדבקות במטרה. כשאדם מודע לעלילה, והיא כי בא לעולם השפל הזה בשליחות למלא משבצת בחשבונותיו העלומים של בוראנו, הלא הוא אבינו מלכנו. דבק במטרה ומאמין בה, אזי יוכל לצלוח בקלות וללא קושי, ולזהות כל עיכוב המנסה להסיט אותו מהדרך אשר הקדב"ה בתורתנו הקדושה מצפה ממנו לילך בה.
היו ברוכים