אחי ורעי, ייסורים ממרקים.
גדולי ישראל המוזכרים בתנ"ך לרבות נביאיו, רובם ככולם היו רדופים ומיוסרים. לא כפי שהדעת מניחה כי נבחרי העם קרובים יותר לצלחת השלטון ונהנים ממנעמיו, אלא נהפוך הדבר. ר' מאיר בעל הנס זה שהיום מאות אלפי עולים לציונו בתפילה ביום פטירתו, היה גלגול של דוד המלך אשר כל חייו היה רדוף ואף חיבר את ספר תהלים מתוך ייסורים. חי בדוחק ועוני גדול מאד, שיכל שני בניו ביום אחד, היה מנודה על ידי כל חכמי ישראל ואף אשתו גירשה אותו. כמו כן רבי שמעון בר יוחאי אשר היה ניצוץ של משה רבינו אשר אף הוא היה רדוף על ידי פרעה ועבר גלות ארוכה ומרה, וכל ימיו חי בדוחק רב. בעוד שלדוד המלך לא הייתה הברירה להפסיק להיות רדוף, למשה רבינו הייתה הברירה להימלט מרוע הגזרה, לו היה חובר לפרעה בצעירותו, אך הכתוב אומר במפורש : "…ויגדל משה ויצא אל אחיו". משה רבינו העדיף לשחק אותה ראש גדול ועמד מול האתגר של גאולת עם ישראל מידי נוגשיו בצאתו אל העם, בצאתו אל ההתמודדות המרה והבלתי נסבלת יום יום.
מובא בספר ישעיהו הפסוק : ה' חפץ דכאו… נשאלת השאלה וכי יש לקדוש ברוך רצון או שמחה בדיכוי בניו ? אלא פשוט הדבר, כשלאדם פיתו בסלו לא מרגיש כל צורך לחפש את דרכיו. הכל הולך לו כשורה, ואשר על כן לא שייך כל בחינה עצמית. כמובא בשירת האזינו בספר דברים ל"ב : "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עביט כסית ותשכח אל מחוללך".דבר גורם לדבר עד שבסופו של תהליך האדם בועט ושוכח את סיבת ביאתו והימצאותו בעולם. אך אם תיקח את פיתו מסלו, וכל אשר ירצה לעשות ישתבש לו, לבטח כל אדם בעל הגיון בריא ומודעות עצמית יעמוד על צרוף המקרים ויבין שמי שהוא מעולל לו זאת ומנסה לאותת לו על סיבה כל שהיא בדרכיו הגורמת לתוצאות השליליות הללו במסכת חייו.
במעשה המנורה במשכן, מצווה משה רבינו על ידי הקדב"ה לקחת שמן זית זך כתית למאור. מתי הזית מאיר ? רק לאחר שכותשים אותו היטב היטב דק דק אז נהפך לשמן ומסוגל להאיר. עד אז הזית לא יוכל לתת אורו. כדוגמת השטיח הפרסי האיכותי והיוקרתי הנמכר במאות אלפי דולרים. על מנת להשביחו שולחים אותו לעיר מכה, שם עולים עליו כשני מיליון איש ביום, ובעוצם שחיקת הסיב במקום להתבלות ולהיזרק אז מתגלה הסיב החזק והאיכותי המאפיין את איכותו של שטיח זה משאר השטיחים הרגילים, אשר לבטח לו היו במקומו היו מיד מתבלים ומושלכים לאשפה.
כשאדם מן המניין גדל ללא איסורים ומוגבלויות מתרגל לעובדה לא רק שהכול מותר , אלא גם לעובדה שהכול שלו ובשבילו. פועל היוצא והישיר לכך היא עליית הגאווה העצמית : "לי יאורי ואני עשיתיני. אדם המתגאה ממילא מידת ההאזנה שלו לסביבה משתבשת, מקשיב אך רק לעצמו ובכך בונה לעצמו מידות וערכים גרועים מאד ביחסי אנוש ובדעה כי הוא הצודק וכי דרכו הנכונה ביותר. לעומתו אדם המלומד בייסורים, תמיד נמצא תחת בחינה אישית עצמית. הצדיק מיד בא על עונשו ובסמוך לחטאו. וזאת במכוון היות שהקדב"ה מאותת לו למען יתקן דרכו עוד באותו היום ויעשה תשובה עוד בטרם ילך לישון. על מנת לאפשר לו לישון נקי מעוונות. לרשע לעומתו, הקדב"ה לא ימהר לגמול כרשעתו . זאת מפני שלא לנקותו מעוונותיו. כדברי המשורר בתהילים י"א : "ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו". זאת אומרת הצדיק כל העת תחת בחינה והקפדה. כיוון שהייסורים והבחינות מעלים את האדם במעלות ההשגה והרוחניות ומרקבים אותו לייחוד עם בוראו. גם אם ולעתים נכשל , אך בסה"כ יהיה תמיד בעליה הדרגתית. אך לרשע שנאה נפשו, אין הקדב"ה ממהר לגמול לו כרשעתו, כי השם חפץ להרחיקו ממנו, ואם ישלח לו ייסורים אשר יתקנו אותו יקרב אותו אליו, ולכך אין לו חפץ.
אשר על כן ובהקשר לכך היה ר' שמעון בר יוחאי ע"ה אומר, אדם אשר עובר שלושה ימים ללא ייסורים יפשפש במעשיו, שמא גדש את השיאה ואין ה' יתברך חפץ בו חלילה. מיד יראה כיצד לשוב בתשובה לפניו יתברך.
לכן היה ר' אלעזר בנו של ר' שמעון היה בכל לילה ולילה כשבני ביתו היו עמוק בשנתם, מזמין את הייסורים, באומרו בואו רעי בואו אחי… והיה תוך דקה שתיים מתמלא כל עורו בשחין ופצעים מוגלתיים. לאחר של כחצי שעה של מכאובים קשים מאד היה שולחם, ונהפך עור בשרו חדש כמו עור של תינוק בן יומו. מכך למדים אנו כי כשאדם מקדים על עצמו ייסורים, בית דין של מעלה רואים שהוא מטפל בעצמו ולכן מניחים לו שיתמודד בעצמו עם עצמו. אך משרואים כי אין האדם משית ליבו למעלליו כמו במרבית המקרים, והולך מדחי אל דחי כאילו אין דין ואין דיין בעולם ב"מ, מיד בית דין שולח לו ייסורים על לצרפו ולבררו. אין משום דברים הללו לייעץ לאדם כלשהוא להזמין על עצמו ייסורים היות ואין לנו לא את הכח הנפשי לעמוד בהם כמו שהיה לחכמינו ולאבותינו כמו שאין לנו את הבריאות לכך. רק מספיק שאדם יהרהר במעשיו ויעשה חרטה וקבלה לעתיד וישתדל מאד, ב"ה תתקבל תשובתנו ברצון, אמן ואמן.