אחי ורעי השלום והברכה,
קיימת התאמה בספרים הקדושים בין ספירת העומר, דהיינו ספירת שבעת השבועות ובסה"כ 49 יום ביומו למניין שבעה הנקיים של הזבה. כפי שהאישה חווה אחת לחודש בשבעת ימי נידתה, על מנת להיטהר עליה לספור שבעה ימים נקיים.
מדוע שבעה דווקא ? וכאן המקום לפנות לעזרת הקבלה. לפי שבסדר השתלשלות העולמות בעת בריאת העולם והאדם, השתלשלו העולמות בעשר ספירות (מציאויות). נשאלת השאלה וכי לא יכל המאציל לברוא עולם ומלואו בספירה אחת ? מדוע בעשרה ? אלא שהעולמות הנ"ל עברו צמצומים מאין סוף הקדב"ה עד לעולמנו זה התחתון ולו על מנת שהאדם והבריאה סביבו תוכל לשרוד ולהעניק לנו את היכולת להיות מתואמים ומחוברים לספירות הללו באשר הם גם כלולים בנו, בכל אדם ואדם. עשר ספירות אלו נחלקו לשלוש עליונות, ושבע תחתונות. חלוקה זו בוצעה על ידי המאציל כיוון שבשלוש העליונות אצורים אורות גבוהים מאד ביחס לשבע התחתונות המגושמות, ואשר לא יוכלו לסבול את אורם של השלוש העליונות. לכן בשבע התחתונות יש יניקה לחיצונים שהם כוחות הטומאה, והם אלו המפילים את האדם ומדיחים אותו מאביו שבשמיים מדחי לדחי. זהו אחי ורעי הסוד לשבעת ימי הנידה של הזבה, ימים של חורבן העולמות, אשר נשלטים באופן מוחלט בכוחות טומאה קשה והרסנית, לא רק לזבה אלא אף למי שבא אתה במגע.
מובא במגילת קהלת הפסוק : "זה כנגד זה ברא האלוהים". הווה אומר כפי שברא כוחות טומאה כך כנגדם ברא כוחות קדושה. היציאה המיוחלת מטומאה לקדושה אינה יכולה להיעשות בפעם אחת, מה גם שהקליפות לא יאפשרו זאת. היציאה יכולה וצריכה להיעשות אט אט, באופן יסודי, מדוד ועקבי. הלכה למעשה, לאחר שהתנקתה הזבה מנידתה, תתחיל לספור שבעה נקיים. אך אם נטמאה במהלך השבעה הללו, אינה יכולה להמתין ולהתנקות ולאח"כ להמשיך מיד בספירה, אלא חייבת להיות בשבעה נקיים ברצף ללא כל טומאה חוצצת. כך, ורק כך תוכל לבנות מידי יום ביומו את עולמה הרוחני הטהור מחדש, ומה לעשות שזה רק לחודש אחד עד שהמחזור הבא יפקוד אותה ואותו תהליך שב חלילה, עד שבעזר השם יתברך יבנה בית המקדש מחדש ויבוא משיח צדקנו ויגאל את הבריאה מקלקוליה.
כל הנאמר למעלה חל אחד לאחד בעם ישראל אשר נשתעבדו במצרים 210 שנה. ראו גם ראו אחי היקרים, לא בכדי מצרים נקראה בשם זה. יען כי שמה מורה על מצר-ים. מקום של צרה וצוקה. ממש בדומה לעובר הכלוא ברחם אמו ותהליך יציאתו לאוויר העולם, הווי אומר לחופש (לכאורה) של עולם העשייה כרוך בצער וסכנה רבה לו ולאמו. כך הנשמה כלואה בגוף האדם. וכך בדיוק חיו בני ישראל במצריים כעבדים, נטולי זכויות כלל, ובכל יום שעבר הסבל גבר. כי מצריים מקום משכן הקליפות, אשר ביקשו להיאחז בבני ישראל זרע קדושים, ולא הרפו. זה עניין קשיות העורף של פרעה אשר סירב להרפות מאחיזתו בבני ישראל. וזה בדיוק העניין המובא בתורה אודות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר כל אחד מהם בנפרד ירד למצרים ולו בניסיון להציל ולגאול נשמות עשוקות מהקליפות, להשיבם למחוז וחיק הקדושה. עתה נוכל להבין ביתר שאת את השמחה הגדולה של נס יציאת מצרים, כאשר הקדב"ה נפרע מהמצריים בעשר מכות וכו'.
כאמור במשך שהייתם במצרים 210 שנה , מובן לנו עכשיו מטבע הדברים כי על בני ישראל השתלטו כוחות הטומאה המצריים, קליפות קשות מנשוא. בני ישראל ירדו באופן הדרגתי למ"ט 49 שערי טומאה. חייב היה הקדב"ה לפעול מיד ולהציל את בניו. אחרת לו היה ממתין עלול וסביר היה להיות שבני ישראל ב"מ ימשיכו את תהליך היטמאותם וירדו לנון (50) שערי טומאה ומשם כבר אין יציאה לעולמים. קרה מה שקרה והבורא יתברך עשה נסים ונפלאות וגאל את עמו ממצרים. אך הם עדיין נמצאים במ"ט (49) שערי טומאה. איך יכול לתת להם תורה קדושה ? כל עוד הם טמאים אינם יכולים להוות כלי מקבל לקדושה ! אשר על כן באה תורתנו ואומרת : "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה…"
במאמר הבא אי"ה נעמיק בהבנה של המושגים קדושה וטהרה,
חיזקו ואימצו